עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

אם מישהו רוצה (:
paintingsunlight@gmail.com
חברים
רֵײזָאTien
על עצמי

"...color my life with the chaos of trouble..."

תקראו לי אלמה, לשם הסודיות (וגם לשם ההנאה בלהיות ההיא שתמיד חלמתי להיות, עם השם שתמיד חלמתי שיהיה לי)
אני רק נערה. הייתי פה פעם ואני מנסה לחזור, מתוך שאיפה לשפיות ויותר מזה, כדי להמשיך לחשוב ולחלום בהקיץ
אני מתוסבכת, ברור, אבל אני רוצה להאמין שכולם מתוסבכים.
אני אוהבת לאהוב ואני אוהבת להתאהב, בעיקר בקונספטים וברעיונות של דברים. אני בעיקר מפחדת להתמודד עם המציאות
אני אוהבת לכתוב.
Every SIngle Night

I just wanna feel everything
הדבר כשלעצמו
29/03/2020 18:58
Almighty
כבר כמה ימים שאני פותחת את האתר, מגיעה לדף הזה ומתחילה לכתוב. כותבת משפט או שניים, אולי אפילו פחות, ועוצרת. הכל נראה לי יותר מדי וקשה לי להתמקד. קשה לי להתרכז פתאום בדבר אחד. כל הדברים הרעים שקורים בחיים שלי, דברים שאני כל-כך מתאמצת להדחיק, עולים בבת אחת וכאילו מתחננים בפניי לכתוב אותם, והעוצמה שלהם ביחד עליי לא מאפשרת לי לכתוב כלום. אז אני סוגרת את הדף.
אני מגישה מחר עבודת גמר בפילוסופיה.
זה סיפור ארוך, לא יודעת אם אי-פעם אצליח למצוא בי את הכוחות לספר את כולם. לא יודעת אם אי-פעם אמצא מי שירצה להקשיב. זה סיפור שמתחיל בהנאה ובהרגשת סיפוק ובמסגרת שחשבתי שהיא כמו הבית השני שלי, וממשיך בטראומה נוראית (לפני בערך חצי שנה) שהביאה איתה דכאון כל החופש הגדול וקושי רב מאוד. דברים שרודפים אותי גם היום. בייחוד היום, כי מחר אני מגישה עבודת גמר בפילוסופיה.
זה לא הסוף: אני צריכה לקבל הערות ולתקן, אני אסיים עם זה לקראת אמצע חודש אפריל. וגם אז, אחרי משבר הקורונה, יהיה טקס סיום וסמינר ועוד דברים שאני אפילו לא יודעת מה הם יהיו. ואיזה מפגש מקוון מטומטם עוד שבוע בערך שאלוהים יודע כמה אין לי כוחות אליו. (כנראה אתחבר, אכבה את המצלמה והמיקרופון, אשתיק את השיחה ואעשה דברים אחרים)
אני מנסה למצוא בי כוחות לסיים עם זה כבר. לסיים עם החוויה הנוראית הזאת, עם החרדה, עם הטראומה שרודפת אותי. לסיים את המסגרת הזאת ולעבור הלאה עם חיי. לא ששאר הדברים בחיי מעולים - המשפחה שלי גורמת לי לרצות למות פחות או יותר, לא ברור מה הולך עם הבגרויות ואני ממש, ממש, ממש לא מצליחה ללמוד בבית. קשה לי לשמור על קשר עם חברים חוץ מאולי כמה אנשים מאוד מסוימים.
אני מרגישה כאילו זה מין כר פורה לדכאון ולחרדה ולכל השטויות שגם ככה אני סובלת על בסיס יום-יומי. 

שנה שעברה התחלתי את העבודה הזאת עם תשוקה אמיתית לחומר שאני קוראת, חומר שעדיין מעניין אותי מאוד. שאני הייתי קוראת גם בזמני הפנוי (אם היה לי כזה). ועכשיו אני קוראת את הדברים ברפרוף מהיר, רק כדי לסיים עם זה כבר, להגיש ולשים את הכל מאחוריי. אני לא יכולה לעצור את עצמי מלהבחין באירוניה שנמצאת בדברים: הטקסט שאני קוראת מדבר על כמה שהתבונה בעידן המודרני הפכה מללמוד כדי ללמוד לללמוד כדי לעשות עם זה משהו, כמה היא התנוונה מהדבר לכשעצמו לאיזה כלי להשגת מטרות. לא יכולה שלא להרגיש אשמה לרגע. 
2 תגובות
כאבי גדילה
25/03/2020 11:54
Almighty
עברתי היום על תמונות ילדות שלי, ועדיין לא יכולתי להוציא את השנאה מהראש.
כמה חולה אני יכולה להיות כדי להסתכל בעיניים של תינוקת בת חצי שנה ולהגיד שהיא שמנה?
אני מסתכלת בתמונות האלה ומרגישה פספוס, פספוס כל-כך צורב וכואב שזה קשה להכיל את כולו. על הילדה המושלמת עם העיניים הכחולות וההורים המושלמים בבית המושלם. ילדה שגדלה להיות ההפך הגמור.
העיניים כבר לא כחולות, הריסים הארוכים נשרפו בתאונה. השומן נשאר, ההורים קצת פחות. 
אושר צרוף בעיניים כחולות, אושר שכל-כך קשה למצוא בתמונות שלי בחמש שנים האחרונות פחות או יותר. ואני לא מסוגלת להפסיק לבכות על זה. בעיני רוחי אני נמצאת בלוויה של עצמי, אני הקוברת ואני המספידה ואני המנוחה, הכל באחת. ואני צריכה להמשיך לשאת על גבי את עול התקוות של הילדה המאושרת שמתנפצות שוב ושוב ושוב.
אני לא יודעת איך לחזור להיות מאושרת, וזה מפחיד אותי. אז אני בוכה.

3 תגובות
ויקטור
24/03/2020 18:56
Almighty
אני חיה יום אחרי יום ומנסה להתמודד עם מה שיש, והכל נראה כל-כך לחוץ ובכל פעם שאני חושבת על זה אני מפסיקה לנשום לרגע. אני נעה בין שני מצבים - חוסר רצון ומוטיבציה לעשות כל דבר שהוא, ורצון לשנות את כל העולם ולהוכיח לכולם שהם טעו. ואין קרקע יציבה בין השניים.
אני מנסה לשלב, לאזן. לעשות משהו אחד או שניים ביום וגם לנוח, לנסות לעשות דברים ועדיין לא להרגיש אשמה אם אני רואה סרט או פרק מסדרה. אבל גם לא להרשות לעצמי לא לעשות כלום כל היום.
תמיד היה לי קשה למצוא איזון בחיים. גם ברגשות, גם עם אנשים. ביסודי היה לי שיעור שחמט, אבל לא ממש התרכזתי בו. הייתי גרועה ולא ממש היה לי כוח להשתפר. אז תמיד הייתי קוראת או כותבת בשיעורים, ואחר-כך משחקת עם חברים שלי שח הפוך (שהמטרה שלו היא פשוט להפסיד, אז הייתי מנצחת בזה די בקלות). המורה, ויקטור, היה מדבר איתי מדי פעם, על שחמט ובכלל. נורא אהבתי אותו. הייתי מקריאה לו קטעים שכתבתי, ואז היינו מדברים עליהם ועל הרומן הגדול שאני אכתוב יום אחד.
אני אף פעם לא אשכח יום אחד, שהייתי בו מאוד עצובה או מאוד שמחה. דיברתי איתו, והוא אמר לי: "סופרת," (ככה הוא קרא לי, במבטא רוסי כבד) "אצלך זה או למעלה למעלה בשמיים או למטה בתוך הים. אין אמצע."
כמה צדקת ויקטור.

,God, grant me the serenity to accept the things I cannot change
,courage to change the things I can
.and wisdom to know the differnce
1 תגובות
השקט שאחרי הסערה
23/03/2020 14:19
Almighty
אני אוהבת להיות לבד. נורא, נורא אוהבת להיות לבד. אני יכולה לעבור ימים שלמים בלי לדבר עם אף אחד ולהרגיש ממש בסדר, אני אמצא סדרות וסרטים לראות ומוזיקה להקשיב לה ודברים לעשות ואני באמת נהנית מחברתי. אני בן אדם שמאוד שלם עם הלבד שלו במקום מסוים ואני לא מאוד זקוקה לאנשים אחרים כדי להנות או להרגיש שאני שווה משהו.
אבל קשה לי עם חוסר איזון כזה.
עכשיו רק צהריים, אבל היום הזה הוא פשוט יציאה מוחלטת מאיזון. בבוקר היה לי ריב מטורף עם אמא שלי, שבמהלכו היא אמרה לי שאם יש הסגר היא תעיף אותי מהבית ואני אחזור רק אחרי שהכל ייגמר. ואז התחרפנתי לגמרי וצרחתי בטירוף ונכנסתי לחדר שלי, טרקתי את הדלת ובכיתי איזה חצי שעה. ואז אמרתי לעצמי שגם ככה אין לי שיעורים מקוונים היום, רק עבודות להגשה, אז אני יכולה לקחת את הזמן ולראות קומדיה רומנטית (מה שבאמת עודד אותי). ואז סידרתי את החדר עם מוזיקה ברקע והתחברתי לאיזו שיחת וידיאו עם הכיתה שלי בשעה קבועה, ואז היא הסתיימה פתאום.
תמיד יש את השקט שאחרי.
הרגע הזה אחרי שאני מסיימת לצרוח והדלת נטרקת ואני לבד בחדר, בלי אף אחד. הרגע הזה אחרי שאני חוזרת הביתה או מסיימת לדבר עם אחרים ואני נשארת רק עם עצמי. ואין אף אחד לידי.
זה קל מאוד להיות לבד כשזה כל מה שאני מכירה, כל מה שיש סביבי. הבידוד הזה קשה מאוד להרבה אנשים, וזה נורא הצחיק אותי שדווקא אני יכולה להמשיך ככה לנצח בערך. אבל זה קשה להיות בכזה אקסטרים, כזה היי, של צרחות או צחוקים או דיבורים מתמשכים שנשמעים כמו נחיל דבורים בכוורת, ואז להישאר לבד לגמרי, שוכבת במיטה בחדר שלי, עם דמעות בעיניים. 
אני לא מבקשת להיות תמיד בהיי הזה, עם אנשים ורעשים ופעילויות. אני מבקשת להיות תמיד לבד. ואז אולי לא ארגיש את החסר כשהוא יגיע. 
0 תגובות
One Bite at a Time
22/03/2020 14:18
Almighty
בזמן האחרון אני מרגישה שאני במין מירוץ נגד הזמן, מנסה להספיק כמה שיותר ועדיין נשארת לא מרוצה.
כיתה י"א קשה, יותר ממה שחשבתי. כולם אמרו לי שהיא קשה ומשום מה לא ממש הבנתי את זה עד עכשיו, שזה די מבאס. אולי הייתי עושה בחירות אחרות אם הייתה לי קצת פחות אמונה עצמית וקצת יותר מודעות עצמית.
מרגיש לי שיש לי מין רשימה לא נגמרת של מטלות ומשימות וזה אף פעם לא נגמר.
אתמול עבדתי על מתמטיקה שעות וחשבתי שסוף-סוף הבנתי את החומר, ואז היום פתאום שלחו לנו נושא חדש לגמרי ללמוד לבד בבית. כי אין שיעורים. אז יש לי מצגת של חמישים שקופיות על נפח גוף סיבוב, ואז עוד כל-כך הרבה תרגילים לחזרה, את הכל אני צריכה להספיק לפני השיעור המקוון של שלישי בבוקר. כי חשבתי שאני מסוגלת לעמוד בקצב של חמש יחידות.
בהיסטוריה סיימתי שתי עבודות שונות ועכשיו נשאר לי רק לחכות למיקוד כדי לראות מה נכנס לבגרות ומה לא. אבל כמובן שחשבתי שאני מסוגלת לעשות עבודת גמר, אז יש לי עבודות ומאמרים לקרוא איכשהו בזמן הזה ואני מפחדת מדי לכתוב למנחה האישי שלי שאין לי זמן ואני קורסת. אני אעשה את זה אחרי שאני אסיים לכתוב את הפוסט, מבטיחה. נמאסה עליי ההתעלמות מהמציאות.
חוץ מזה, המורה ללשון שלי השתגעה לגמרי ונתנה לנו איזה שמונה עבודות. לא יודעת אפילו למתי. אני צריכה לשאול כדי לא להיות מופתעת ברגע האחרון.
וכמובן, יש לי פרק שלם לכתוב בעבודת גמר בפילוסופיה, עד סוף החודש. אבל לפחות פה יש איזשהו דדליין סופי , אחרי שנה של עבודה - בסוף מרץ אני מגישה פרק אחרון. יש לי שבועיים לתקן דברים. אמצע אפריל אני נפרדת מהעול הזה לנצח. 
(משתמע מהפסקה הזאת שאני סובלת, אז אתם בטח שואלים את עצמכם למה אני עושה את זה אם אני בכלל לא חייבת, וזה... סיפור ארוך. אני רק אגיד שפעם מאוד רציתי ואז קרה משהו ששינה את פני הדברים)
והטעות הכי גדולה שלי, מחשבים, שזה מקצוע שבחרתי להרחיב כי זה 'שימושי בצבא', ו'תרוויחי מזה כסף קל' ו'זה מקצוע ריאלי קל', שהפך להיות הסבל הכי גדול שלי השנה. כבר פעמיים אמרתי למחנך שלי שאני פורשת וכל פעם השתפנתי ברגע האחרון. עכשיו יש לנו בחנים מקוונים ואין לי מושג (!) מה אני עומדת לעשות, כי לא הקשבתי בשיעורים כבר חצי שנה בערך. 
אתמול בערב הרגשתי כל-כך מרוצה מעצמי, כי עוד לא קיבלתי את הדד-ליין של פילוסופיה או את הנושא החדש במתמטיקה או את הבוחן במחשבים. ועשיתי כל-כך הרבה דברים אתמול, סיימתי עם כל-כך הרבה נושאים, חשבתי שיהיה לי קצת אוויר לנשימה. אבל אין לי.
ובכל זאת, אני מנסה להשלים עם הסיטואציה. עוד פוש אחרון, וזהו. יש סוף לעניין הזה. אני צריכה להבין שזאת תקופה קשה ולהתאמץ כמה שאני יכולה - עם פילוסופיה אני כבר מסיימת, מחשבים זה לא כזה ביג דיל (זה גם עם חומר פתוח ואני יכולה להתמודד עם זה, לפחות השנה כשאין בגרות). היסטוריה בעקרון סיימתי ואני גם טובה בזה, ואני מאוד אוהבת את העבודה שלי ואת המנחה שלי וזה קל לי מאוד וגם מעניין אותי, אני פשוט צריכה לפנות לזה זמן. באנגלית יש לי רק לקרוא את גטסבי, שזה ספר שאני גם ככה אוהבת לקרוא, ויש לי חודש בערך לקרוא אותו ואני אצליח. בלשון אני צריכה להשקיע יותר מאמץ אבל גם אין לי דדליין ברור אז זה לא קריטי. הכי קשה לי כרגע זה מתמטיקה, ואני אצליח לעבור את זה. זאת תקופה קשה אבל היא לא תימשך לנצח.
(לפחות זה מה שאני מנסה להגיד לעצמי)

לפני הרבה זמן, חברה טובה שלי עזרה לי לסדר את המטלות שלי. היא לקחה דף וכתבה בכותרת שלו - How Do You Eat an Elephant? 
שאלתי אותה מה זה קשור ולא הבנתי למה הכוונה. היא אמרה לי שכל דבר נראה בהתחלה ממוטט ועצום, כמו פיל. את חושבת שיש לך מיליון דברים לעשות ולא יודעת ממה להתחיל כי גם ככה לא תצליחי. אז איך את יכולה להתמודד עם זה? ביס אחד בכל פעם. צעדים קטנים, כל פעם להתחיל משהו אחד, לסיים אותו. לפרק את כל החיים לגורמים. אי אפשר להתמודד עם פיל שלם בביס אחד, אבל אפשר לקחת ביס מהרגל שלו. ואז עוד ביס. ואז עוד ביס. ואולי בסוף תצליחי לאכול פיל שלם.

4 תגובות
משעממת
21/03/2020 21:38
Almighty
כתבתי את זה פה מתישהו, אבל לפני חמש שנים בערך (כשהייתי קטנה בצורה מביכה) היה לי בלוג כאן. לא פרסמתי יותר מדי, בעיקר דיברתי עם אנשים וקראתי פוסטים של אחרים. הכי אהבתי לראות פתאום פוסט חדש של מישהי שאף פעם לא ראיתי קודם, ולעבור דרך הארכיון שלה. לא באופן מטריד וסטוקרי, קצת כמו שקוראים סיפור עם פרקים. לאט לאט ראיתי את ההתפתחויות, את השינויים, את התהליכים. 
אני זוכרת שאחד הדברים שהכי עניינו אותי אז (ותכלס, גם היום) זה כל מיני סיפורי אהבה של אחרים. מודה ומתוודה, אני מאוהבת באהבה. רואה קומדיות רומנטיות ובוכה מהתרגשות, חולמת בהקיץ, שומעת שירי אהבה. לא בצורה מוזרה, בדרך כזאת של נערה מתבגרת שאף פעם לא באמת התאהבה אז עוד יש לה פנטזיה לא מציאותית כזאת בראש. והייתי מתחברת לכאן וקוראת כל מיני סיפורי אהבה של אחרים.
הכי אהבתי את אלה שהתגשמו - הייתי עוברת בארכיון של מישהי על פוסטים בצורה כרונולוגית, ולאט-לאט רואה איך היא פוגשת מישהו, מתאהבת בו, מנסה להתקרב אליו, ואז איך הם מתנשקים, הופכים להיות ביחד. כל הסיפור. וכל-כך שמחתי בשביל כל הנערות האלה למרות שכמעט ולא הכרתי אותן, וכל-כך נהניתי מלקרוא על השמחה שלהן ועל החלום בהקיץ שהתגשם לו.
והנה אני, בגיל של אותן נערות שקראתי פעם. (אפילו קצת יותר מבוגרת)
ואין לי כלום. שום דבר. נאדה. אני רואה קומדיות רומנטיות ובוכה מהן.
הלוואי שיכולתי לכתוב כאן על החבר הכי טוב שלי שמאוהב בי, או על ההוא שאני מתחילה להתאהב בו, כל דבר. אפילו אהבה נכזבת, אם הייתה לי, לאו דווקא משהו שמח ומאושר. והחלק הכי גרוע הוא שזה לא באמת חסר לי.
כלומר, חסר לי הרעיון של אהבה. הרעיון הזה שיהיה מישהו שיבחר לאהוב אותי ויראה בי חלקים מסוימים בצורה חיובית וירגיש כלפיי דברים כאלה, זה משהו שחסר לי. או לפחות משהו שאני רוצה. אבל במציאות, בזמן שחברות שלי מתאהבות בבנים על ימין ועל שמאל, אני באמת פשוט חיה בלי זה. עוד לא התנשקתי, עוד לא התאהבתי, סוג-של שברו לי את הלב אבל לא באמת. (אני לא מחשיבה את זה)
וזה אפילו לא ממש חסר לי.
אני פשוט משעממת. וזה פוסט חסר פואנטה, קצת כמו החיים שלי, אבל אני מתגעגעת לזה נורא. אני מתגעגעת לפרפרים בבטן כשההוא שאני קצת בקטע שלו מדבר איתי, וללכתוב לחברות שלי בכל פעם שהוא כותב הודעה שנראית לי קצת יותר מחברית, ולכל מה שמתלווה לרגשות אמיתיים. בזמן האחרון אני מרגישה קצת כמו קליפה ריקה, ויותר גרוע מזה, אני חסרת בטחון. 
בסופו של דבר, רגשות - כלפי מי שזה לא יהיה - זה עניין של תקווה. אם אני מדברת עם מישהו ואני מתלהבת מזה שהוא מפלרטט איתי, אני מאמינה שיש סיכוי שהוא מפלרטט איתי. אני נותנת לעצמי לפתח כלפיו רגשות מתוך אמונה, גם אם קטנה מאוד, שאולי יקרה בינינו משהו. ובזמן האחרון אני כל-כך חסרת בטחון שאני פשוט לא אפשרתי לעצמי להרגיש כלום כלפי אף אחד, כי חשבתי לעצמי 'אוי, באמת, תדמייני את עצמך איתו. נגיד ותהיו ביחד. נראה לך שהוא יסבול אותך? נראה לך שתוכלי להיות כנה מולו? ותדמייני לעצמך איך תיראו - הוא, יפה וגבוה ורזה, ואת - שמנמנה ומחוצ'קנת וממושקפת. הוא יתבייש בך'. אז פשוט חסמתי לעצמי כל פתח לרגשות כלשהם.
אין לי שורה תחתונה. אין לי מסקנה. אין לי איזה משפט סוגר חזק ומשמעותי. אני חושבת שאיבדתי את התקווה שלי, ועם התקווה איבדתי גם הרבה ממי שאני. אני לא בטוחה איך לתקן את זה. אני לא בטוחה מי אני יותר.
1 תגובות
אומץ משתלם אולי?
20/03/2020 22:12
Almighty
באמת שלחתי לאסף את מה שכתבתי בפוסט הקודם. ממש במילה במילה.
(רק את החלק שאמרתי שאשלח, בלי כל הרחמים העצמיים. או לפחות רק עם חלקם)
והוא ענה. עוד לא פתחתי את ההודעה אבל ההתחלה נראית ממש טובה והוא ממש שמח שכתבתי לו. וזה גרם ללב שלי לקפוץ מהחזה שלי קצת, בצורה הכי מתלהבת שאפשר.
פתאום נזכרתי בכל-כך הרבה זכרונות שלנו מהילדות, וקלטתי כמה אני מתגעגעת וכמה התנהגתי כמו כלבה. נזכרתי באיך שנאנו אחד את השנייה בכיתה א' ואז פתאום הפכנו לחברים הכי טובים בעולם, איך היינו מכינים יחד סרטונים ועורכים אותם וחושבים שאנחנו הכי מצחיקים וגאונים שיש. איך הוא היה בא לארץ פעם או פעמיים בשנה והיינו נפגשים ומשחקים ריסק או משהו כזה, וממשיכים להכין סרטים, או מסתכלים על סרטים שהכנו פעם וצוחקים על עצמנו. והיינו הולכים לאכול או לים ומדברים על הכל כי יש לנו את התכונה הנדירה הזאת שיש לי רק עם אנשים מאוד מסוימים, שאיכשהו זה נראה כאילו אנחנו מתקדמים ביחד. בלי לדעת על זה בכלל, זה נראה כאילו אנחנו תמיד אוהבים את אותם הדברים באותו הזמן ותמיד יש לנו אובססיות משותפות. נזכרתי כשהוא יצא מהארון מולי בווטסאפ (לונג דיסטנס ריליישנשיפ משהו) וזה היה בכלל באמצע שיעור והייתי כל כך נסערת מזה, כי זאת הייתה הודעה שהגיעה אחרי הרבה זמן שלא דיברנו ופתאום הוא כתב לי שאני הבן אדם הראשון שהוא רצה להגיד לו על זה. לפני אמא שלו, לפני חברים שלו, לפני אחותו. והייתי כל-כך בשוק מכל העניין, זה משהו שאזכור לנצח.
אני מקווה שאני עדיין במחשבות שלו כמו שהוא במחשבות שלי. גם כשאנחנו בנתק וגם כשאני קשה ומייאשת, אני מקווה שיש לי תמיד במקום בלב שלו. אני מקווה שזאת חברות שתמשיך למרות הקשיים. 
אולי החיים שלי באמת מתחילים להשתפר.
2 תגובות
לאסף
20/03/2020 16:58
Almighty
היי!

אז קודם כל, מלא מלא מזל טוב ויום הולדת שמח!!
רציתי לנצל את ההזדמנות וחוץ מלכתוב לך מזל טוב והכל, גם להסביר קצת לאן נעלמתי ולבקש סליחה. אני יודעת שהיית פה בקיץ והכל ולא כל-כך עניתי לך והייתי במחנה ואז לא יצא לנו בכלל להיפגש. והתנהגתי ממש ממש רע ואני יודעת את זה ואני ממש ממש מצטערת. זה לא מבטל את זה שהתנהגתי לא בסדר, אבל רציתי להסביר למה. הייתי במחנה וקרו לי שם דברים ממש, ממש רעים, וכשחזרתי הביתה הרגשתי ממש, ממש רע. הייתה לי תקופה שהייתי ממש בדכאון ולא קמתי מהמיטה בכלל ולא דיברתי עם אף אחד ובגלל זה לא כתבתי לך ואני ממש מצטערת על זה.
אז בכל מקרה, אני ממש מאחלת לך יום הולדת שמח ומקווה שהכל בסדר בארה"ב למרות הקורונה והבחירות והכל. אני ממש מתגעגעת לשיחות שלנו ואם תרצה לחזור לדבר למרות שהתנהגתי ככה אני ממש אשמח.

דברים שלא אכתוב:

אני יודעת שהתנהגתי חרא, אני מצטערת על זה. זאת פשוט הצורה שבה אני מתמודדת עם דברים. כשאני נכנסת לתקופות דכאוניות אני מסתגרת במיטה ואני לא מדברת עם אף אחד ואני מרחיקה אנשים ממני כמו מאש. ואז אנשים מתייאשים ממני. גם אתה התייאשת. ואני לא מאשימה אף אחד כי באמת, הייתי עושה את אותו הדבר. וגם קצת עשיתי את זה בעצמי לחברה הכי טובה שלי ורק אז הבנתי את המצב, נראה לי. אני פשוט בן אדם מתסכל ומייאש ואני חושבת שלנצח אשאר לבד בגלל זה.
הנה, קח לדוגמה, את הרגע הזה ממש: אני יושבת במיטה אחרי שהתנתקתי משיחת וידיאו עם הכיתה שלי, רק לפני דקה סיימתי לבכות על משהו שאמא שלי אמרה לי על כמה אני נדבקת לאנשים או משהו מרושע אחר. ואני יודעת שהיא עושה את זה ממקום מניפולטיבי, כדי שאתרחק מחברות שלי ואז היא תוכל להגיד שיש לי רק אותה בעולם ויהיה לה יותר כוח עליי והכל. אני כבר מכירה אותה ואת הדרך שבה היא רוצה להיות איתי, לשלוט עליי. ועדיין טרקתי את הדלת של החדר שלי וצעקתי ובכיתי, והכל הלך לעזאזל. היה לי כל-כך נחמד עם חברות שלי בשיחה, וסידרתי את השיער לפני וגם ניגנתי וצחקתי עד שהריאות שלי כאבו, ומשפט אחד שלה גרם לי לבכות. ועכשיו אני שוב בוכה. אני נותנת לה להרוס תמיד, אני נותנת לעצמי להרוס תמיד. אין לי כוחות. אין לי כוחות לעצמי יותר.
אין לי זכות להאשים אף אחד שמתרחק ממני.
ואתה, אסף, הבן אדם שיודע את זה הכי טוב מכולם. אתה זה שניסה ליצור איתי קשר בסקייפ במשך שנים ואני כמעט תמיד לא עניתי כי לא שמתי אותך מספיק גבוה בסדר העדיפויות שלי. אתה זה שחווה יותר חזק מכולם את ההתרחקות והסגר שלי מאנשים, כי בזמן שחברות שלי מהארץ עוד ראו אותי פנים מול פנים ויכלו להכריח אותי לדבר איתן, אתה נשארת שם. והתרחקת ממני יותר ויותר ככל שהשנים עברו, עד לקיץ האחרון. אז באמת באמת פישלתי.
אז אני מצטערת, אסף. והסליחה הזאת מופנית לכל מי שאי פעם היה איתי בקשר כי אני באמת, באמת מרחמת עליכם. ועוד יותר אני מרחמת על עצמי.


אני יודעת שאחזור לקרוא את זה עוד חצי שעה או אפילו עוד חמש דקות ואתבייש במה שכתבתי. בכמות הרחמים העצמיים שנמצאת פה בין השורות ובכל מה שהעזתי להעלות על הכתב. אבל זה באמת מה שאני חושבת, או לפחות מה שחשבתי בזמן שכתבתי את המילים האלה. המחשבות האמיתיות שלי, בלי פילטרים. אני רוצה שזה יישאר בבלוג גם אם אתחרט על זה. גם אם אתבייש בזה. זאת המטרה של כל העניין, לא?

0 תגובות
אפשרויות
19/03/2020 20:36
Almighty
ביום שלישי בערב שברתי לעצמי את המחשב.
אין לי הסבר הגיוני למה או איך, אני חושבת שהייתה מוזיקה ברקע וממש רציתי להעביר אותו חדר כדי לעשות משהו מהר או שטויות בסגנון, ואז פשוט הפלתי אותו על הרצפה. מאוד חזק.
מרוב רעש והפתעה (דברים כאלה באמת כמעט לא קורים לי) אני די בטוחה שהתחלתי לבכות. ואז לא ידעתי מה לעשות. כי חצי מהמקומות שמטפלים בדברים כאלה סגורים כי יש מגפה בחוץ וכל זה, ואין לי כמעט כסף לבזבז על הוצאות ותיקונים לדברים מטומטמים שאני עושה. 
בסוף הכל נגמר טוב, בזבזתי רק 300 ש"ח ולא 1300 מסיבה כלשהי (בשלב זה אני כבר חושדת שאלוהים ריחם עליי אז הוא זרק איזה נס קטן). הייתי צריכה להתפשר קצת על כמה דברים וזה מסך משומש אבל לא הכל מושלם בחיים. ליד המקום של התיקונים היו ערימות על גבי ערימות של ספרים שמישהו זרק, ותמיד כואב לי הלב לראות ספרים כאלה ברחוב. שנה שעברה, כשעוד הייתי בתיאטרון, הייתי נוסעת באוטובוס ויורדת בתחנה במיקום קצת מפוקפק כדי ללכת דרך קיצור דרך עוד יותר מפוקפק של כמה דקות, עד שמגיעים לחלק הזה בתל אביב, שהוא גם מפוקפק, אבל בקטע בטוח ומגניב. איפשהו על הקיצור דרך הייתה פנייה ליד בית מאוד מוזר, שנראה נטוש וכל הכניסה שלו הייתה מלאה בחתולים, אבל זה נראה כאילו כולם היו שייכים לבית איכשהו. היו כל מיני מיטות מרופטות וקופסאות קרטון ריקות מעוצבות וקעריות עם אוכל, למרות שאם הייתי צריכה לנחש הייתי אומרת שאף אחד לא גר בבית הזה. ותמיד, בכל פעם שעברתי שם (שזה פעמיים בשבוע למשך שנה וקצת), היו שם בפינה ערימות של ספרים. ברוב המוחלט של המקרים אלה לא היו מציאות; שום דבר שהכרתי או שממש רציתי לקחת. אבל תמיד הייתי נורא מרחמת על הספרים שמצאו את עצמם שם אז הייתי לוקחת את כולם בתיק שלי ואז אומרת לעצמי שאתן אותם לאיזו ספרייה. כל הספרים עדיין אצלי בבית, ועוד כמה מציאות שקצת ערערו אותי (אולי אפרט על זה פה מתישהו).
בקיצור, ליד החנות של המחשבים דווקא היו מציאות לא רעות בכלל: ספרים שגדלתי עליהם כמו אן שרלי ופוליאנה ואלה המכושפת, ושני ספרים הודיים שנראים מגניבים לגמרי, ועוד ספר שנראה מעניין נורא של פרופסורית בניו-יורק שכבר שמעתי עליה מתישהו ולא ידעתי בכלל שהיא סופרת. גולת הכותרת הייתה ספר שירה של דוד אבידן שהיה כל-כך יפה שחשבתי שזה לא הגיוני שבאמת מצאתי אותו. בדרך-כלל ספרי שירה עולים לי הרבה כסף בכל מיני חנויות צדדיות בעיר ואני קונה אותם רק בהתפרצויות ספונטניות שאני קצת מתחרטת עליהן אחר-כך (אבל לא באמת). אולי באמת יש נסים בעולם.

כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, חשבתי שהוא יילך לכיוון אחר לגמרי. לא תכננתי בכלל להשתפך ככה היום, הרגשתי שבסך-הכל די משעמם לי, אבל אז הסתכלתי על המסך החדש והרגשתי כזה תסכול מעצמי ורציתי לכתוב אותו איפשהו. רציתי לשתף פה שהיום בכיתי בשירותים כי הרגשתי שחברות שלי שונאות אותי ורק בדיעבד קלטתי שאולי אני סתם לפני מחזור. שאני חייבת חייבת חייבת ללמוד ולנצל את החופשה הכפויה הזאת כדי לא להיכשל בבגרויות ובמקום זה אני לא עושה כלום (אשכרה, היום בבוקר ישבתי לראות קומדיה של סטיב קארל). ועד שכן ניגשתי ללמוד, לפני איזה שעתיים, מצאתי את עצמי פותרת שני תרגילים בלחץ. שלא לדבר על זה שחבר טוב (ששבר לי את הלב בקיץ ועדיין לא ברור אם מביך בינינו או לא) צירף אותי לאיזה שרת דיסקורד של כל מיני אנשים מגניבים שמדברים כי עכשיו יש בידוד? אני לא סגורה על הקונפט אבל כולם שם נראים כל-כך מצחיקים ומיוחדים ואני מרגישה כל-כך לא קשורה שלא ממש דיברתי, ואני חושבת שכבר עבר השלב של ההיכרויות וזה יהיה מוזר אם פתאום אצטרף לשיחה. 
אז כן, זה מה שרציתי לכתוב פה בהתחלה. כמה שאני שונאת את עצמי ואת הטעויות שאני עושה כל הזמן. הכותרת הראשונית של הפוסט הזה הייתה 'אין לי כוחות לעצמי'. מעניין איך שהתכניות משתנות (הכניסו פה את הציטוט של ג'ון לנון מbeautiful boy). 
במקום זה, קראתי לפוסט 'אפשרויות', בהשראת דוד אבידן והספר שלו שמצאתי ('ספר השירים אפשרויות וכו''). כבר התחלתי לקרוא אותו והוא כל-כך, כל-כך יפה. ומצחיק. וחכם. אני באמת חושבת שזה נס.

נראה לי שאני צריכה לשלב בין כל מה שכתבתי פה למין מסקנה מוזרה: לפעמים יש נסים. לפעמים יש מגפה שהיא קטלנית ואני מאוד לא שמחה שהיא קיימת, אבל היא אפשרה לי אוויר לנשימה ומנוחה בבית וזמן - כל-כך הרבה זמן. עד לפני חודש, אפילו פחות, אני הברזתי מבית-ספר כי הרגשתי שאני קורסת ובכיתי בבית כי הרגשתי שאני לא יציבה מספיק כדי ללמוד. יש מלא חומר שאני לא יודעת כי גם כשהגעתי הייתי מעופפת וחסרת מוטיבציה. ואני צריכה לקחת את הזמן הזה, את האפשרות הזאת, כדי להשתפר. ולשפר. 
זאת הזדמנות רגע להסתכל על מי שאני עם קצת יותר מרווח כדי להעריך מחדש דברים שאני עושה, לחשוב צלול לפני שאני פועלת. לעשות יוגה או מדיטציה אם בא לי, לשפר ספרדית עם איזה ספר מסבתא שלי, ללמוד איטלקית או צרפתית באינטרנט. וגם, וזה אולי הכי חשוב בהרבה מובנים, ללמוד. אני צריכה שתהיה לי מוטיבציה ללמוד. רבאק, זה קו הסיום, זאת ה-שנה עם ה-מבחנים. מה זה עוזר אם הייתי מצטיינת בחטיבה אם עכשיו אני ממוצעת מינוס? אני צריכה להתאפס על עצמי, דחוף.
אני מסיימת את הפוסט הזה וחוזרת לבעיות תנועה.

2 תגובות
את מנסה
19/03/2020 12:56
Almighty
את אוהבת שמיים מלאים בכוכבים נוצצים
כי הם מזכירים לך
קצת
את עצמך
את בוהקת באור של אלפי,
לא.
מיליוני
שמשות וכוכבים בנסיון
לסנוור
את מנסה
להאיר לאחר
את החושך והכאב והדמעות היבשות על
פנים חיוורות מפחד
את נופלת מטה ואת כדור בוער ואת חודרת את האטסמופרה אבל
את לא מגיעה
את כוכב נופל באפס כוח משיכה
אני מזכירה לעצמי לחשוב עלייך בלילה מלא כוכבים
אבל תמיד
תמיד
שוכחת

בסוף כל יום השמש שוקעת ואת
חוזרת לעצמך
כשהכל משתנה סביבך, השמיים נשארים
במקום.
3 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
מרץ 2020  (14)
At Eterinty's Gate

?What do you paint
.Sunlight -
3>

It's that thing when you're with someone, and you love them and they know it, and they love you and you know it... but it's a party... and you're both talking to other people, and you're laughing and shining... and you look across the room and catch each other's eyes... but - but not because you're possessive, or it's precisely sexual... but because... that is your person in this life. And it's funny and sad, but only because this life will end, and it's this secret world that exists right there in public, unnoticed, that no one else knows about. It's sort of like how they say that other dimensions exist all around us, but we don't have the ability to perceive them. That's - That's what I want out of a relationship. Or just life, I guess.